החלטה בתיק בע"מ 2317/05

1.        מונחת בפני בקשת רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטים גולדברג, ברלינר, שטופמן) לפיו נמחק ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, מחמת אי-התייצבותה לדיון מספר פעמים. בפסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (כב' השופטת ח' ריש-רוטשילד) נקבע כי ילדיה של המבקשת הוכרזו כברי אימוץ וכי האימוץ יהיה סגור. כן הוכרזו הקטינים כברי אימוץ כלפי אבותיהם.

2.        לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיב, החלטתי להעביר הבקשה לדיון בפני הרכב. בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ראיתי לפרט ולהבהיר עמדתי.

           הבקשה מגוללת מסכת שלא ניתן אלא לכנותה כאובה ומצערת עד למאוד. בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, בהליך שהתנהל בפניו, הכריז על שני ילדיה הקטינים של המבקשת כבני אימוץ כלפי המבקשת לפי סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן - חוק אימוץ ילדים) וכלפי אבותיהם, לפי סעיף 13(1) לחוק אימוץ ילדים. כן קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין התמלאו תנאי סעיף 12(ג) לחוק אימוץ ילדים וכי פקידת הסעד רשאית למסור את הקטינים למשפחה עם כוונת אימוץ. פסק-הדין, מפורט ומנומק כדבעי, חושף תמונה קשה של אם צעירה - המבקשת - המוכרת לרשויות הסעד, שניסו להושיט לה יד בהתמודדות עם הקשיים הכרוכים בגידול שני ילדים שנולדו לה מיחסיה עם גברים, זהותו של אחד מהם אינה ידועה. התמונה המצטיירת הינה של צעירה שלא ידעה להתמודד עם האחריות והחובות הכרוכות בהורות ואשר לא אחת נהגה "להיעלם" "ולהפקיד" את ילדיה בידי אחרים. רשויות הרווחה עשו את שביכולתן על מנת להושיט למבקשת סיוע ולספק לה הדרכה במילוי תפקידה כאם, אולם המבקשת לא הפיקה מהן את התועלת המצופה. האירועים המתוארים בפסק-הדין מלמדים על שני קטינים שגדלו בתנאי הזנחה ועזובה, עד שלבסוף, לאחר שהמבקשת עזבה אותם משך חמישה ימים "בהשגחתה" של נערה שברחה ממעון נעול לנערות "צופיה", הוצא צו חירום ביום 14.8.01 והקטינים הועברו למשפחת קלט. משך כחודש לאחר הוצאת הצו ניתקה המבקשת מגע עם הרשויות וגם לאחר שנוצר קשר עמה מיעטה לבקר את ילדיה. עוד יצוין, כי במספר הזדמנויות הביעה המבקשת התלבטויות באשר לשאלה האם למסור לאימוץ את בתה הקטינה.

           לא בכדי הארכתי בתיאור התנהלותה של המבקשת, שכן הוא רלוונטי לאופן בו התגלגלו הדברים גם בהמשך.

2.        המבקשת הגישה ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בית המשפט מינה מומחה נוסף, אשר שלל את מסוגלותה ההורית של המבקשת וקיים שני דיונים בערעור, שבסופם נדחה התיק לעיון.

           התיק נקבע למתן פסק-דין ליום 21.9.04, אך שמיעתו נדחתה פעמיים, לאחר שהמבקשת לא התייצבה לדיון. במועד השלישי שנקבע, ביום 21.10.04, הודיעה באת-כוחה כי מאמציה ליצור קשר עם המבקשת ולאתרה העלו חרס. נוכח הודעת באת-כוחה, החליט בית המשפט לדחות את שימוע פסק-הדין פעם נוספת ליום 18.11.04 והורה לבאת-כוחה של המבקשת להודיע לה "בכל דרך שתראה לה", כי אי-התייצבותה בתאריך שנקבע תיחשב כחזרה מהערעור. גם המועד שנקבע לשימוע פסק-הדין ליום 18.11.04 נדחה פעם נוספת ליום 2.12.04, לבקשת באת-כוח המבקשת.

           המבקשת לא התייצבה לישיבה שנקבעה לשימוע פסק-הדין ביום 2.12.04 ועל כן החליט בית המשפט המחוזי לראות את אי-התייצבותה כאי-התייצבות להמשך הדיון בערעור, כמשמעה בהוראת תקנה 450(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות), ולמחוק את הערעור.

           בקשה להארכת מועד להגשת הערעור שהגישה באת-כוח המבקשת ביום 15.2.05, בה ציינה כי ביום זה יצרה עימה המבקשת קשר וטענה כי לא קיבלה הודעות מאחר שעברה דירה ולא ידעה על מועדי הדיון שנקבעו, נדחתה. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי פסק-דינו הוא פסק-דין של ערכאת ערעור, שאין עליו ערעור בזכות ועל כן אין הבקשה להאריך את המועד להגשת הערעור ברורה.

           זהו, בפירוט רב, הרקע לבקשה שבפני.

3.        בבקשה שבפני שבה באת-כוח המבקשת וטוענת כי ביום 15.2.05 הגיעה המבקשת אל משרדה, הבהירה כי עברה דירה לאחר שפונתה מדירת מגוריה הקודמת ועל כן לא קיבלה הודעות שנשלחו לכתובתה הקודמת.

           לעניין דחיית הבקשה להאריך המועד להגשת הערעור טוענת המבקשת כי משנמחק הערעור ניתן לשוב ולהגישו לערכאת הערעור - בית המשפט המחוזי, וכי אין לראות באי-התייצבותה אי-התייצבות כמשמעה בתקנה 450(3) לתקנות, שכן לא נמסרה לה הודעה כראוי, כדרישה התקנה. לטענתה, סיכויי הערעור טובים, היות שהמבקשת גידלה בעבר את הקטינים וטובתם היא לגדול עם אימם הביולוגית.

4.        נתבקשה תגובת המשיב. המשיב בתגובתו טוען, כי אין הבקשה מצדיקה מתן רשות לערער בהתאם לעקרונות שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ), פ"ד לו(3) 123. לגופו של עניין טוען המשיב, היה על המבקשת להודיע לבית המשפט על השינוי במענה, בהתאם לתקנה 480 לתקנות. למבקשת ניתנו הזדמנויות רבות להגיע לדיון, אולם היא ניתקה כל קשר, לרבות עם באת-כוחה. המשיב אף סבור כי היה על בית המשפט המחוזי ליתן פסק-דין לגופו של עניין הדוחה את הערעור. המשיב מוסיף, כי אין הצדקה למתן הארכה המבוקשת להגשת הערעור, לאחר שהערעור נשמע כבר ונקבע לשימוע פסק-דין. שמיעת הערעור מחדש, הוא מוסיף, לא רק שאינה נחוצה, אלא תביא גם להתמשכות הליכים, הפוגעת בקטינים. לחילופין מציין המשיב כי לא יתנגד להחזרת התיק לבית המשפט המחוזי, ובלבד שבית המשפט המחוזי ידון בתיק מהנקודה בה הופסק הדיון.

5.        כאמור, לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, כמו גם בפסקי הדין של הערכאות דלמטה, החלטתי כי דין הבקשה להתקבל, בשל נסיבותיו המיוחדות של המקרה.

           אכן כפי שציין המשיב בתגובתו, נראה כי אין הבקשה מגלה לכאורה שאלה משפטית, ציבורית או כללית ובעיקרה אינה חורגת מעניינם של הצדדים לבקשה שבפני. יחד עם זאת, קשה עליי העובדה כי עניין כה הרה גורל עבור האם ועבור הקטינים יוכרע על בסיס שיקול זה וכל זאת מבלי שהתקבלה הכרעה לגופו של עניין על ידי ערכאת הערעור.

           ההכרעה בעניינם של המבקשת וילדיה גורלית היא עבור האם, גורלית היא עבור ילדיה:

"קשים הם מקרי האימוץ. קשים הם, משום שתוצאתם היא 'קיומית', שהרי יש בהם הכרעה בשאלה, אם יקוים או ינותק - לתמיד או לשעה - הקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם. קשים הם, משום שהמבחן על-פיו הם נחתכים - 'טובת המאומץ' - סבוך הוא, והנסתר בו מרובה מהגלוי. אכן, ההחלטות בענייני אימוץ החלטות בדיני נפשות הן, ועל השופט להכריע בהן כמיטב הכרתו ומצפונו" (ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461, 464).

           לא נעלמה מעיני התנהלותה של המבקשת, כפי שתוארה בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה והעובדה שהיא ניתקה את הקשר עם באת כוחה מבלי לטרוח לשאול ולהתעניין מה עלה בגורל הערעור. כן אני ערה לכך שהתמשכות נוספת של ההליכים אך מסבה נזק לקטינים שאינם נמצאים בחזקתה של המבקשת כבר קרוב לארבע שנים. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שהערעור בנושא זה, שכאמור מצוי בליבם של דיני הנפשות, לא הוכרע על ידי ערכאת הערעור לגופו, אני סבורה כי יש מקום ליתן רשות ערעור ולבחון, לגופו של עניין, האם יש לאפשר הגשת הערעור מחדש, או למצער לבחון את הצעתו החלופית של המשיב.

           הבקשה תיקבע איפוא לדיון בפני הרכב שלושה.

           הדיון בבקשה יתקיים לא יאוחר מיום 15.9.05.